יום חמישי, 29 במאי 2014

נמאס לי

נמאס לי.
נמאס לי מהכול.
נמאס לי לחייך חיוך מזויף שמאחוריו אין כלום.
נמאס לי לחיות לפי הבחירות של אחרים.
נמאס לי שאני כבר לא יכול לצחוק.
נמאס לי ללכת לאירועים שבמקום לשמח אותי הם רק הופכים אותי ליותר ויותר ריקני.נמאס לי מעצמי.
נמאס לי לשמוע את חברים שלי אומרים לי שהם שונאים הומואים.נמאס לי שכבר אף אחד לא שם עלי.שכולם מחיכים חיוך מנומס,אבל לא מנסים לחדור ולהבין שאני לא רק הבחור הביישן הזה
ומה אני עושה עם זה?כלום. אני רגיל לחיות ככה,להתרגל למשחק,להאמין בו ממש.עד שאני כבר לא אני אלא תוצר של אנשים אחרים
נמאס לי מאנשים,שמשחקים אותה חברים ותומכים,עושים איתי שיחות עמוקות ומתעלמים ממני כשאני רואה אותתם ברחוב.
מה אני יכול לעשות?אני לא רוצה את זה.אני רוצה חיים שמחים חיים מלאים,באהבה ובאושר באמת שכן.אנלא נהנה מהדכדוך,ומהדיכאון.ומה? עכשיו אתה תקרא את זה ותבוא ותשאל אם הכל בסדר?
תיתעניין לשניה ואז תשכח שאתה מכיר אותי?.
לא.אנלא אתן לזה לקרות.החומה על סף בניה,חומה שאני מייחל שמישהו יוכל לשבור.אני יודע שמתי החומה תיגמר להיבנות,אני כבר אאבד את עצמי.

נמאס לי להתבכיין ולא לעשות כלום.

אבל מה אני יכול לעשות?
להתפלל שלש תפילות,ואז להרגיש משמעות?
להתחיל להשתחרר?
לעזוב את המסגרות?איך אני יכול?אני דתי לאיפה אני אלך?
לעזוב את הישיבה?אבל כל החברים שלי...טוב כבר לא ככך חברים...אבל אני לא אסתדר במקום אחר
והבית...הבית הזה,עם אבא שמתייחס אל הנטיה שלי כמו מחלה
ואחות שמבחינתה אני כבר לא מיכאל.

האמת שיש לי מה לעשות,אני פשוט צריך להבין מה.
אבל בנתיים אני אבוד.שורף זמן ורגשות
מחפש משמעות.סיבה למה אני חשוב בעולם הזה,כותב בלוג,פותח קבוצה מנסה ליהות משמעותי,כי כשאני לא חלק ממשהו אני כלום.

אנלא מבקש רחמים.
ואני גם לא מבקש שיחה עם מישהו...
אני מבקש להבין,את עצמי.
וקיוותי שזה יקרה בעזרת הכתיבה.
וזה לא.

האמת שבאתי עכשיו לכתוב התנצלות על הפוסט המדכא,אבל יודעים מה?!אין על מה.זה מה שאני מרגיש.באמת.אז אם אתם מתחברים למיכאל רק כשהוא מספר סיפורים יפים.
לכו תקראו ספר. לילה טוב:)


יום שני, 19 במאי 2014

שיחה על הומואים ליד המדורה.

                                                               "לדעת מהו הדבר הנכון ולא לעשותו, היא הפחדנות האמיתית. "

יושבים ליד המדורה
אני מביט באש,מתרשם מהיופי
מהחום,והאור שנובע מכלום
שוקע.
ברקע שומע שיחה"הומואים יכולים לבחור אם הם רוצים ליהות או לא רוצים ליהות כאלה,ולכן אני לא מקבלת אותם,בסדר?!"
המשפט הזה...שנאמר על ידי חברה מהשבט,הוא...פשוט הגעיל אותי
לא ידעתי אם להסתכן ולהגיב או פשוט לשתוק ולבחור באפשרות הקלה.
נמאס לי לשתוק.
"שיר,הם לא יכולים לבחור."אמרתי לה.
"אם הם היו יכולים לבחור,נראה לך שהם היו רוצים בזה?נראה לך שמישהו היה מעדיף לחיות את חייו,כשהוא שונה?"
מאיפה אתה יודע מיכאל?אני יודע.אמרתי והבטתי באש
היה שקט כמה דקות צליתי מרשמלו ואז:"מיכאל,איך זה יכול ליהות שאין בחירה?אם אין בחירה התורה לא הייתה אוסרת את זה.מה הטעם לאסור משהו שלא יכול להשתנות?"
אני לא יודע למה זה כתוב בתורה,ואני לא יודע איך להתייחס לזה...
"התורה מלמדת אותנו איך לחיות מיכאל.אין מה לדעת.מה שכתוב בתורה הוא מעל לרצונות שלנו."
כן?מעל לרצונות?מה היית עושה אם הייתי אומר לך שכתוב בתורה שאסור לך לשכב עם גבר מהתורה,ושאת חייבת להמישך לנשים,אה?,מה היית עושה?
"הייתי מנסה להשתנות"
משתנה למען מי?!,למען איזה ספר?!

היית?!שקט.
שיר עזרה לי להבין.להבין איך אנשים מגיעים לשנאה ולהומופוביה,בגלל חוסר ידע מחשבה שאני מבין בזה יותר מהם,סטיגמות,זה קשה שלא להיסחף לזה...לא שזה מוצדק,אבל זה מובן.וקשה.
בסופו של דבר אני חושב שהיא הבינה.
אני מקווה.
אה כן,ומכבי ניצחה:)

יום חמישי, 15 במאי 2014

בקבוק יין לאירועים מיוחדים.(שלא קורים.)

יש לי בקבוק יין.
בקבוק יין אדום
14% אלכוהול
אולי הוא מטאפורה
אולי הוא אמיתי
אבל הבקבוק הזה
הבקבוק הזה תמיד איתי
אני שומר אותו למקרה שמשהו יקרה
משהו חדש,משהו אמיתי
אבל הוא עדיין סגור.
מחכה.
מחכה שמשהו מרגש כבר יקרה
ולי כבר נמאס לחכות
להביט ולא לשתות
לו רק יכלתי
לטעום את הרגש ולהתענג
לעצום עיניים,לשקוע,להתמוגג
מתי השגרה תיעלם,ותבוא ההרפתקה
כי הבקבוק הזה לא משתבח עם השנים
הוא אט אט
נוזל,מהסדקים
אל האדמה,וכל הרגשות לתהום נשפכים.
אני רוצה להשתכר
לא להיות עבד של מישהו אחר
ולהוציא את עצמי,את האני הכי אמיתי
כי נמאס לי להיות סגור
אולי עם היין שנשפך אזרום
ולפחות ביחד,ניפול לתהום.

יום שני, 5 במאי 2014

ניסתי לבכות.באמת שניסיתי.

 אני עומד בבית הקברות,ומנסה.באמת מנסה לבכות.
עוצם עינים חושב על דברים עצובים
על ילדים בלי אבא
על פצעים שלעולם לא מגלידים
אז למה היא לא נוזלת?
הדמעה,למה במקום קולות הבכי יש דממה?
כי זה מה שהם היו רוצים?
שבדקה שלהם אנשים יעמדו,ופשוט יחשבו עליהם?,על הנופלים?
רציתי לתת להם יותר.
הרי אני עומד עכשיו על הארץ הזאת
במקום חייל אחר.
למה הוא מת ואני חיי?!
הרי הוא הרבה יותר טוב ממני,מסתם איזה הומו אחד.
הוא היה חייל,עם חזון,באמת בן אדם מיוחד.!
אבל הדמעה?מסרבת,אי שם מאחורה היא עוצרת.
אולי אני באמת בן אדם אדיש
אולי לאט לאט הפכתי ליהות בן אדם שכבר לא מרגיש
הרי הוא היה אבא,חבר ואח,הוא היה גיבור,אולי אני מפחד?
מפחד להביט בגיבורים,לחשוב עליהם,להבין כמה אני קטן
להבין שאני לא הייתי קופץ על הרימון אלא הייתי בורח
מבוהל,מפחד להבין כמה אני חלש,וכמה עבודה עוד יש
מעדיף לעצום עיניים,להזיז את הראש ולהתכחש
וכשאני על עצמי חושב,הדמעה נוחתת על הארץ
ומשקה את העץ.



מכירים את הצורך הזה?לבכות?לא כי צריך אלא כי מגיע,כי הייתי רוצה שזה מה שיעשו לי.שיתעצבו שעזבתי את העולם
אבל כנראה שאם אין לי קרוב משפחה כזה(ברוך ה) לא אוכל אף פעם באמת ובתמים והתחבר לגמרי,עד לתחושת ההעצב העמוקה הזאת,שאני כל כך מנסה להגיע אליה,וזה עצוב לי,שאני לא מצליח להגיע לזה.זה מעלה לי מחשבות,ולא בהכרח מחשבות טובות,אבל למה בכלל אני צריך לבכות?,בשביל מה אני צריך את ההפגנה החיצונית הזאת אם בפנים אני עצוב,וכואב את מותם של הנופלים,זה מאוד צבוע לרצות להראות לנופלים ולאנשים את כל הרגשות שמרגישים,ואם זה לא בא.אז זה לא בא.אני לא יכול להכריח את עצמי.כי אז זה פשוט לא יהיה אני.ואז מה זה שווה.כלום


מה שהכי מוזר זה שהיום הוא יום  עצוב ומכובד שבסופו של יום יהפך ליום שמח ומהנה...איזה יצורים הפכפכים אנחנו לרגע אחד בוכים ולרגע אחד את שמחת יום העצמאות שמחים,מה שמזכיר לי אותי בבית הספר היסודי שהייתה מלאה בבכי,בבירורים שהיו חייבים להיעשות,בכאב עצום,שבסופו של דבר הביאה אותי לשמחה אדירה ושלמות עצומה עם מי שאני.אז בעצם בשביל להגיע למשהו אמיתי ושלם צריך לעבור את שתיהם :את הלילות הקשים והעצובים,ואת הלילות בחוץ עם החברים,כי בזכות העצב מגיעה שמחה,ובזכות השמחה מגיע העצב.צריך לדעת להשלים ולקבל את שתיהם,ולא להיבהל מרגעים בודדים ועצובים כי בוודאות הימים האלה יהפכו בסופו של דבר לימים מאושרים.

יום זיכרון משמעותי,וחשוב.
ויום עצמאות שמח!!!

יום שישי, 2 במאי 2014

טוב תקישבו,אני...הומו.חלק א

מ
מוזיקה זה התמכרות.כמו יין וסמים.
יום רביעי,אני ועוד ארבעה חברים טובים נוסעים לירושלים,למה?כי זאת עיר הקודש כמובן!...ו...יש שם אחלה חומוס אז לא צריך יותר מזה.החלטנו את זה נורא מהר יומיים מראש,אחרי חצי שנה של לימודים פסיבים מגיע לנו חופש.אבל לא סתם ללכת לשתות איזה קפה מר בארומה.משהו גדול.אני הצעתי טיול של יומיים,וחשבנו לאיפה,ובגלל שרציתי ללכת מקום הכי גאה שיש(ציניות)אז אמרתי-"היי,למה שלא נלך לירושלים"ומסתבר שזה היה אחלה רעיון,קמנו ביום רביעי מוקדם,כל אחד עם מזוודה פאקצית,ואני עם תיק גב,גאה בזה שהומו הוא לא בהכרח סופר פאקצ:),הגענו לתחנה בשבע כולם עייפים,מגיעים לתחנה,ורואים את הקוו שלנו מתקרב,אחנו רצים לאוטובוס הוא סוגר דלתות ונוסע...מסוג הרגעים שאתה תוהה לעצמך,למה יש אנשים כל כך טובים בעולם
האוטובוס החולף,סה...בכלל לא רציתי לעלות עליך
 מחכים עוד חצי שעה בראבאק האוטובוס מגיע,כולם עולים שמחים ומאושרים לאוטובוס,שואלים ליתר ביטחון אם הוא מגיע לירושלים,הנהג מגיב כמובן מאליו,ילדים,בקול המזלזל של הנהגים הוותיקים,אתם לא שמתם לב שאני נוסע לכיוון דרום מזרח?!מאחורינו איזה זקן גיחגח,אתם צריכים לעבור צד,הוא אומר,ואני חושב לעצמי,וואו.כן אני באמת צריך לעבור צד.אמרתי לו:וואי צודק...באמת שחכתי את המצפן בבית וירדנו מהאוטובוס מבואסים אגוזים,כשאנחנו עוברים צד(חשבתי אולי זה ישפיע אבל איזה גבר עבר והרס לי את כל התקוות)בסופו של דבר עלינו עיפים אך מרוצים והתיישבנו באוטובוס,כל אחד היה עיף,ומבואס אז הוא התחבר לאינפוזיה המוזיקלית,גם אני כמובן!,לשירו של עברי לידר,אביתר בנאי,אהוד בנאי,

בסופו של דבר הגענו,כי כמה המזל כבר יכול לדפוק בן אדם.עיר הקודש.יוצא מהאוטובוס נושם אוויר עמוק,ושואף את כל העשן שלו.טמטום.מיד כשירדנו הלכנו אל האכסנייה שלנו אכסנייה קטנה המוקמת ברחוב יפו 44(ממליץ בחום ובקור)
השארנו את רוב הדברים ולקחנו רק את מה שחיוני,כמובן ששחכנו את הכסף והיינו צריכים לחזור אל החדר...:)

לאחר מספר דקות של הליכה נינוחה ברחובות ירושלים הגענו אל ממילא,הקניון האגדי,שם צילמנו את הפסלים העמוקים(כי אם אי אפשר ליצור יצירה אומנותית,בוא נצלם בצורה אומנותית,הגיון פשוט)
ובעיקר הבטנו בבגדים ללא יכולת לקנות אותם(400 שקל גינס!)אחרי שוטטות של איזה שעה שהעלתה לנו את רף הפסיביות,הגענו לכתול(ישתבח שמו!)




נכנסו אל רחבת הכותל מפלסים את דרכנו דרך ההמון ואיזה צדיק אחד הביא לנו פתק שהסביר את סיבת ההתאספות העצומה בכותל-עצרת גשמים.יופי,לפחות אין סכנה שנתרטב.לקחתי את הפתק שהכנתי מראש בבית,אתם מוזמנים לשאול אותי בפרטי מה נכתב בו(michael katz בפייסבוק) והכנסתי אותו לכותל,ולמזלי הוא לא נשרף כשנגע באבנים הקדושות.נשיפת הקלה,וכניסה אל בית המדרש שנמצא בצמוד אל הכותל"בוא נלמד משו" הצעתי "גמרא לקראת המבחן"על מנת לצאת ידי חובת הגעה לכותל ולמידה בכותל.

לאחר חצי שעה של למידה באווירה של קדושה עצומה,או שהיה שם אחלה מזגן,יצאנו מן הכותל לכיוון המסעדה,מסעדה?מה?הם תכלס השקיעו כסף,הקמצנים האלה?אז הרשו לי להרגיע אתכם,הלכנו למסעדת גבריאלה רק בגלל שקנינו קופון לפני...הגעננו אל המסעדה וכמו צדיק טוב שאלתי אם כשר אמרו שכן והציגו תעודה,עשיתי עצמי מעיין היננתי בראשי והתיישבתי לצד החברים,מה תרצה להזמין?ניגש אלי מלצר חתיך :)

ממממ,אני חושב שאקח טונה.
טונה,אוקיי הוא רשם על הפנקס הקטן וחייך
האם תרצה אותה עם דם,או בלי?
עם מה?!,שאלתי מופתע
דם,דם.אתה לא רוצה אני מבין?
לא.
החלפתי אני וחבר מבטים,הרי זאת מסעדה כשרה,אבל מה לעשות יצר הקמצנות ניצח ונשארנו במסעדה.
מהר מאוד האווירה עלתה צחקנו אכלנו,אכלנו,ו...אכלנו,ו!אכלנו.בסופו של דבר שמנים אך מרוצים,התגלגלנו בחזרה אל האכסניה.אחד מן החברים שלף ליקר שוקולד עם חמש אחוז אלכוהול,כל אחד שתה כוסית קטנה,ובסופו של דבר התיישבנו על המיתות כל אחד על מיתתו,כשאני,כן בטח תופתעו יושן במיטה הזוגית עם עוד חבר.


"תקשיבו אני...רוצה לשתף אתכם במשהו"אמר שמואל,חבר ממש טוב שלי.
כן שמואל?
"אני לא בטוח אם כדאי אבל...זה יכול לשנות את ההסתכלות שלכם עלי,יכול ליהות שלא תרגישו כבר בנוח לידי,ו...אני צריך לחשוב על זה טיפה"
ואני בראש שלי חושב,חבר שלי יוצא מהארון!!,יש לי חבר כמוני,נוכל לדבר על זה,לצחוק ביחד,אולי אפילו אוכל להביא אותו לאיגי!
"תקשיב שמואל,אני חושב שגם אני רוצה לספר משו דומה,אולי תספר לי,ואז יהיה לנו יותר קל אם נספר ביחד."
שמואל:"תקשיב אני...אני אחשוב עלזה.
גם אני.הבטתי בחמשת החברים ועשיתי לי טבלת כדאי או לא כדאי בראש.
כדאי כי:
*אני סוף סוף אפסיק לשקר לידם
*אני אוכל ליהות אני בלי מסכות,ואוכל לדבר לידם עם אנשים מאיגי
*אני אוכל לשתף אנשים שנמצאים וחיים איתי ביומיום על דברים שעוברים עלי
*אוכל להיתיעץ איתם,ולקבל הבנה ותמיכה מצידם בסיטואציות חברתיות

לא כדאי כי:
*אולי הם לא יקבלו את זה ויתנתקו ממני
*אולי הם יבינו אבל יתיחסו אלי שונה
*אולי הם חשבו שאני לא מבין ושכדאי להם לספר לראש הישיבה
*אולי חבר יספר למישהו
*אולי הם יגעלו ממני

בקיצור,היו יותר חסרונות מיתרונות
אבל היתרונות היו בטוחים,והחסרונות כנראה  לעולם לא יקרו.
אז החלטתי לקום מן המיטה ולהיתיעץ עם המדריך שלי באיגי(כשאני לבוש בבוקסר בלבד!:)

ערב טוב המדריך!
ערב טוב מיכאל,אתה יודע מה השעה?(שלוש בלילה)
כן...
אסור לי לדבר איתך בשעות כאלה אלא אם כן זה ממש דחוף
זה דחוף.יותר מתמיד.
כן?מה קרה?
אני נמצא פה באכסנייה בירושלים עם עוד ארבעה חברים וחשבתי לצאת ביפנהם מהארון
תקשיב מיכאל...זה מאוד יפה שכבר בגיל כזה אתה רוצה לצאת מהארון אבל...
כן?
אני חושב שזה מוקדם מידי,שעדיף לחכות כמה שנים ולספר להם ביחידות
אוקיי
בסדר?
בסדר,לילה טוב.

החלטתי בראש שאני לא אספר וחזרתי לחדר.

טוב,שבת מתקרבת...וזה לא שהפסקתי לכתוב בבלוג זה שבכל הזמן הזה אני כתבתי את הפוסט הזה,אז אתם מוזמנים לחזור ולעקוב להגיב,ולשתף כמו שרק אתם יודעים,המשך יגיע בקרוב.מאוד בקרוב.